שיחת היום של הסבב הקודם היתה מפלגת זהות. פעילות אינטרנטית כבדה מאוד בשנתיים שלוש האחרונות יצרה קבוצה אידיאולוגית, איתנה ורועשת של מאמיני שוק חופשי וליברליזם, שהתרגמו לכמעט כניסה לכנסת של מפלגת זהות. רק תנועה חדה של המצביעים אל שתי המפלגות הגדולות עצרה את המגמה, תוך שהיא מפילה גם מפלגות חזקות בהרבה אל מתחת אחוז החסימה.
אני חייב להודות שאני מזדהה מאוד עם האידיאולוגיה הליברלית המהותית. אני חושב שהמרחב הציבורי ראוי שיאפשר מגוון רחב ככל הניתן של התנהגויות שונות, ועל כן ראוי שהחוק יחייב כמה שפחות מהאופי שלו.
דוגמא נהדרת היתה מול החלטת היעמ"ש שבוע שעבר לאפשר מופעים ציבוריים בהפרדה מגדרית. אני בזרם הדתי לאומי לא רוצה ישיבה מופרדת בהופעת, וברמת הדיון בקהילה או בישוב שבו אני גר אעשה כל מאמץ כדי להאבק ולשכנע את הציבור שלי שהאירועים הקהילתיים יהיו מעורבים. אבל ברגע שהחוק נכנס לתמונה, לא אסכים לחוק שיכריח את דעתי על הקהילה כולה. החוק צריך לאפשר את דרך החיים של כולנו, המדינה צריכה לאפשר את עצם הדיון. יכריעו בו כל ציבור כלפי עצמו. אני מאמין בזה מתוך תפישה עמוקה של פלורליזם, כי אני בטוח שגם לזרמים והקבוצות במדינת ישראל שאני מתנגד לדעותיהם בכל מכל יש חשיבות, הדיון עצמו הוא בעל ערך גדול, ואף פעם האמת לא נמצאת בכיס של צד אחד.
מפלגת נעם ופלורליזם
הרב טאו הקים בבחירות האלה מפלגה ששמה לה כמטרה להאבק בקהילה הלהט"בית ובקבלה שלה בחברה. בתוך הדיון, אני חושב שהדעה הזאת היא נוראית, מחרידה ומזעזעת. אני חושב שאותם אלה שהמשיכה המינית שלהם שונה זקוקים לתמיכה ולעזרה של חבריהם ומשפחתם, שהמטרה שלנו כחברה היא להכיל ולאפשר לכל אחד לקבל את עצמו. החברה הדתית שבה אני חי מתייחסת להומואים בדחיה וזה דבר נורא. הקהילה הדתית צריכה להתיחס ליחסים הומוסקסואליים בדיוק כמו שהיא מתייחסת למחללי שבת – בכבוד הראוי למי שלא שומר על (חלק) המצוות אבל עדיין הוא אורח רצוי. במיוחד בציונות הדתית אנחנו יודעים לכבד את כל גוונים של מה שנקרא אצלינו "הרצף" הדתי. ולאותם צדיקי הדור יראי שמיים שיוצאים מהארון ונשארים בלי זוגיות בגזירת ה', הם ראויים להערצה והכבוד הכי גדולים, הלוואי שככה יתקבלו בקהילות שלנו.
כל זה בתוך הדיון, ואני חושב שזה נושא חשוב ברמה של פיקוח נפש. אבל מעל הדיון – הזכות של חסידי הרב טאו ושאר מתנגדי ליברליות בזהות מינית להגיד את דעתם חשובה. כשדעה נמצאת מחוץ לגבולות הדיון זאת תעודת עניות לכולנו. גם אופי הדיון צריך להישאר מכבד, לראות את הורוביץ קורא לרב גדול בן 80 שבאמת הקדיש את כל חייו לתורה ולרוח "איש אומלל" זה מבזה. לא את הרב אלא את הפוליטיקאי.
אני מתוך הציבור הדתי לאומי מכיר הרבה מהמחנה של הרב טאו והרבה שמתנגדים אליו בכל תוקף, וקשה להתיחס להקמה של המפלגה הזאת מחוץ לקונטקסט של מגמות חדשות בציונות הדתית. רוב המועמדים לכנסת במפלגות שבהן אני תומך מדברים כאילו הם שמעו את השם טאו לראשונה לפני שבועיים. אבל הורוביץ וחביריו צריכים להבין שפוליטיקאי שיורד על איש רוח אמיתי, מכל צד, מקטין בעיקר את עצמו. בסופו של דבר אני תומך במדיונות של מרצ כמעט בכל נושא היחס לקהילה הגאה. גם צעדתי בין דתיים וחילונים נוספים במצעד הגאווה הירושלמי בשנים האחרונות. אבל הקלות בה פוליטיקאי מזלזל ברב גדול בגלל שהוא לא מסכים איתו, תרבות הדיון הנמוכה והעלובה שאנחנו מרשים לעצמינו לרדת אליה ברגע שנפגשים עם האחר והדעות שלו (ומבטא קצת אחר, ולבוש קצת שונה, והתנהלות קצת אחרת), מפריע לי מאוד. יהיה לי קשה להצביע למפלגה של הורוביץ ככה, הבעיה שלי כרגיל היא שגם אלטרנטיבה אין.
ליברטאנים וטרולים אחרים
האידיאולוגיה הליברלית שתפסה את רוב הכותרות היא דווקא בכיוון הכלכלי עצמו. למען האמת גם הרעיונות האלה נשמעים לי מאוד סבירים. שוק חופשי, מאבק בוועדים החזקים והורדת חסמי יבוא יכולים להביא לסגסוג לאזרחים. אבל אני גם יכול לראות את ההגיון שבצד השני של המתרס, בלי להקטין את כוחם של בעלי ההון סופם שהם יצליחו לצבור מספיק כסף כדי להשפיע על המדיניות לטובתם חזרה. נראה שכבר כיום הטייקונים משפיעים הרבה על המדיניות לטובתם וכהמשפט בענייני ביבי יפתח עוד נשמע על כך בהרחבה. בקיצור – אני מאמין במדיניות כלכלית ימנית אך זהירה.
הליברליות החשובה יותר – הזאת הציבורית מהותית, נמצאת כיום בסתירה עם הכלכלית. במצב אבסורדי, כל מפלגות הימין המדיני מתקרבות לליברליות כלכלית, בזמן שהחזון המדיני שלהן הוא שליטה ב"אזרחים סוג ב" בצורה אנטי ליברלית לחלוטין. מפלגת זהות שהיתה יכולה להיות אפשרות הצבעה סבירה מאוד בשבילי (בהנתן שגם מרצ וגם העבודה כמעט ולא מדברות על שלום), כיום מובלת על ידי פייגלין והאידיאולוגיה המדינית האלימה שלו. יש לי כמה חברים "פייגליניסטים", נאמנים לו עוד מהתקופה שלפני הפרישה מהליכוד. הוא מסתיר מעט את תפיסת הכיבוש שלו, אבל היא עוד שם. ליברליות כלכלית בלי ליברליות מהותית היא לא משהו שאני מעוניין להצביע לו.
השבוע האחרון בפוליטיקה היה דוגמא לחוסר מוחלט בהחלה של דעות שונות. משמאל עם התרחקות של כל המפה הפוליטית מההצהרה המתבקשת כל כך של איימן עודה, מימין עם ההחלטה המאכזבת של בית המשפט נגד מפלגה ימנית קיצונית. השתקה לא תשכנע אף אחד לשנות את דעתו, מניעת דיון היא סכנה גדולה בהרבה, כי מפלגה שלא משתתפת בשיח לא תגונה בשיח. גם הרחקה של מפלגה מהקואליציה בלי תלות בשום משא ומתן היא כתם על השיח הפוליטי שלנו. פשוט חבל.
מתעוררת בשנה האחרונה תנועת שמאל ליברלי, אני עוקב אחריה בדריכות. לפי ספרי ההסטוריה ה-ר"צ של מר"צ מגיעות ממפלגת שמאל ליברלי. אמנם אני כדתי מתסכל על ההתבטאויות של ראשי התנועה ההיא ומתקשה למצוא בהן הרבה קבלת האחר, אבל על הנייר נראה שזאת ממש האידיאולוגיה שלי מאורגנת לכדי מפלגה אמיתית. כולי תקווה שעוד תשוב, עד אז נראה שאני נאלץ לוותר לגמרי על הפאקטור הליברלי, אין שום מפלגה שקרובה לליצג אותי באספקט הזה.
קולצף 